רחלי לנגפורד חוקרת המוח של קליניקת גלים מסבירה מה קורה מאחורי הקלעים ( במוח ) של הילד שגורם לכם כל הזמן להגיד "מספיק! די! אמרתי לך!" רחלי מסבירה איך הצורך של המוח בדופמין באונה המצחית יכול להפוך לטיפ משפחתי חשוב במיוחד בימים אלה.
כמה פעמים שאלתם את עצמכם במיוחד בימים האלה, למה הילד שלי לא מפסיק לזוז, עושה את מה שאסור לו לעשות או את מה שהוא יודע שמעצבן אותי?
כמה פעמים אמרתם בימים האחרונים תפסיק, תירגע?
כמה פעמים איחלתם לעצמכם לרגע של שקט ותהיתם למה הילד שלי לא יכול לעצור לרגע. למה הוא זז, מטפס, נוגע וכו'?
בואו נסתכל על מה קורה במוח של ילד עם הפרעת קשב וריכוז/ רחלי לנגפורד, חוקרת מוח ומנהלת את סניף מרכז גלים בלונדון, קליניקת גלים ברמת גן מתעסקת באבחון ואימון של גלי מוח.
בואו נסתכל ספציפית לאזור האונה המצחית, המוח הקדמי (הפרי- פרונטל קורטקס) ונראה מה קורה שם במצבים של הפרעת קשב וריכוז.
באבחון ואנליזה של הפעילות המוחית של האזור המדובר, אשר במצבים רגילים אמור להיות אחראי על סינון מידע, קבלת החלטות, ריכוז ופוקוס, מניעת הסחת דעת, חשיבה קדימה על הפעולות שלי ועוד, אנחנו מוצאים שאצל ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, קיימת הירדמות. כלומר, מוחו של הילד כמעט ישן. למה? כי חסר בו את ההורמון המוחי "דופמין", שמעיר אותו.
אנחנו מכירים את ההורמון "דופמין" כחלק ממערכת התגמול המוחית, וכשאנחנו מסתכלים על אחת הסיבות הגנטיות להפרעות קשב וריכוז, אנחנו מגלים שלילדים ולמבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז עם או בלי היפר אקטיביות., יש גן שגורם לכך שה"דופמין" בקדמת המוח שלהם מתפרק יותר מהר. זאת אומרת שהמוח שלהם מייצר אותו בקדמת המוח לזמן קצר בלבד. במילים אחרות "הדופמין", "בורח להם מבין האצבעות", הוא מתפרק כל כך מהר, שהוא לא מספיק לשרת אותם. כתוצאה מכך, אנחנו רואים יותר הסחות דעת, ריחוף, חוסר פוקוס חוסר חשיבה קדימה על המעשים ועל ההשלכות של המעשים שלי וכו'.
אבל מה שאנחנו עוד רואים זה נואשות של המוח להעיר את עצמו, שבאה לידי ביטוי בהתנהגות של הילד, להשיג עוד "דופמין". אם אמרנו שה "דופמין" הוא חלק מהמערכת התגמול המוחית, וע"י פרס או מדבקה או תשומת לב מההורים שלי, אני מקבל "בוסט" של דופמין, לחילופין כשאני בוחר לעשות משהו שאני יודע שהוא אסור או אפילו מסוכן, אז אני מקבל "אדרנלין", שגם הוא יכול למעיר אותי. מספיק שהחלק הישן בקדמת המוח מתעורר לשנייה והמטרה הושגה.
כלומר, אנחנו מקבלים הסברים לשני אספקטים: 1. למה ילדים האלה בוחרים לעשות את מה שאסור, לקחת יותר סיכונים. בקרב בני נוער אנחנו רואים נטייה להתמכרות והתנהגות אנטי סוציאלית וכו'.
2. אנחנו מבינים כמה חשיבות יש למערכת התגמול שאנחנו בונים בבית למול ההתנהגויות של הילדים, והתוצאה שאנחנו כהורים מקבלים מזה.
איך ניתן לקשר את זה לקפיצה של הילדים מסביב, לאמירה החוזרת ונשנית תפסיק, תעצור, תירגע וכו'?
ילד בוחר באופן תת מודע, מתוך הנואשות של המוח שלו לגייס "דופמין", להשיג כמה שיותר תשומת לב מההורים. ההורים עסוקים, יש לפעמים כמה ילדים בבית, בימים טרופים אלה יש הרבה דברים אחרים על הראש, וילד שרוצה שהמוח שלו לא יישאר ישן וחייב להמשיך לתפקד את המשך היום שלו, מחפש דרכים תת מודעות, איך לקבל "דופמין". אז אם הוא מקבל חיבוק מאמא או תשומת לב חיובית או מדבקה, זו דרך החיובית להשיג "דופמין".
אבל יש ילדים שבאופן תת מודע, כשהם רואים שהם לא מקבלים תשומת לב חיובית, הם מסיקים שגם תשומת לב שלילית היא תחליף טוב, כי לרגע אמא שלי התייחסה אליי.
במילים אחרות, הילד אומר אני רוצה את אמא שלי, אני צריך תשומת לב, והוא פשוט לא מודע לזה שהוא צריך להחליף את האסטרטגיה שלו ולבקש תשומת לב חיובית.
בואו ניתן לו את תשומת הלב החיובית מכיוון אחר. כל פעם שבא לנו להגיד תפסיק, תירגע, תעצור, נחשוב על הדרך חיובית לעשות את זה. ניתן מדבקה, מחמאה, לדקה נעבור על ציורים שלו, לדקה נרוץ סביב הסלון אחד אחרי השני או נעשה תרגילי התעמלות, לדקה ננשום נשימות לפני השינה. כל מיני דברים שיתנו אפילו לזמן קצר, מאה אחוז של איכות של תשומת לב חיובית. בעיקר אנחנו צריכים לזכור שהדברים האלה לא נעשו בכוונה, ושאלה אסטרטגיות שהילד פיתח בעצמו לאורך היום שלו כדי להשיג את "דופמין". אנחנו כאן לכל שאלה, עצה ודרכים נוספות להשיג "דופמין" בקדמת המוח. תמשיכו לעקוב אחרינו בדפים של הפיס בוק ובאתר, ואנחנו נמשיך לעדכן.